חלמת שהם יצמחו לתפארת, שיהיו מחוברים אליך ולבית.
רצית ילדים שיודעים להחזיר אהבה וקשורים כ"כ למי שהתמסרה בשבילם
שעטפה אותם בלילות דאוגים ולבנים...

אבל, כשהילד שלך מתחצף או מתרחק ממך
ואת פגועה ומותשת, את שואלת בייאוש כל פעם מחדש:
"איך. איך יוצרים קשר. עם המון אהבה וחום?
איך מתמודדים מול ילד מאתגר,
שהופך את כל הבית שלנו למקום טעון וקר?
מקום שלא כיף לי להיות שם.
מקום שמטיל ספק במי שאני ובהורות שלי!"

ואז, מתגנב ללב הפחד, שהבית. הזכרונות הנעימים.
הביחד וכל מה שחלמת עליו לא יחזרו שוב.
ואת נשארת לבד עם דקירה ענקית בלב, על הזמן שחולף לו
ומתגעגעת כ"כ לקסם ההורות של פעם – שמזמן הוא כבר לא בתוקף.